פיסוק בכתוביות, כתיב מלא וחסר - למה, כמה, איזה, מתי ואיך?

כתוביות הן לא בדיוק כמו טקסט רץ רגיל. כתוביות צריכות להיות בעלות חלוקה הגיונית ונוחה, על מנת שהצופה יוכל לקרוא אותן תוך כדי הצפייה בצורה שלא תפריע לו לצפייה אלא אף תעזור לו ותגרום לו לחוות חוויה טובה ונוחה יותר.

יש כללים ברורים שבהם משתמשים *ברוב המקרים* בכתוביות. למה ברוב המקרים? יש סדרות בהן שהמפיק או הבמאי לא רוצה כלל פיסוק בכתוביות, או רוצה את הפיסוק המינימלי הדרוש. כמו כן, בטריילרים לסרטים או בפרסומות נהוג לא להשתמש בפיסוק, בייחוד לא בנקודה בתחילת משפט.

יש סברה כזו שאולי הפיסוק מעיק על הקורא וגורם לכתוביות להיראות מסורבלות יותר ממה שהן. נכון, כשיש ריבוי פסיקים או נקודותיים ומירכאות באותה הכתוביות, זה יכול להיראות מוגזם. אבל בעיניי בהפקת כתוביות צריך לשמור על פיסוקים נכונים ככל שניתן, אחרת משמעות המשפט יכולה להיראות אחרת לגמרי וחוץ מזה, צריכים לשמור על חוקיות כלשהי.

אז הנה כללי הפיסוק העיקריים בכתוביות, לידע כללי. בטוחה שתשתמשו בזה מתישהו, אז על לא דבר לכם!

~ נקודה: בכתוביות (ברוב המקרים) יש לשים נקודה בסוף כל משפט, כמו בטקסט רגיל.

~ שלוש נקודות רצופות: כאשר יש קטיעה של הדובר או גמגום כלשהו, מקובל להשתמש בשלוש נקודות רצופות.

~ פסיקים: יש להשתמש על פי חוקי האקדמיה. זה כולל בין היתר: פסיק לפני דובר ואחריו ("הכול בסדר, אימא, אל תדאגי"), פסיק יכול גם לבוא בין חלקי משפט מאוחים (חלק כולל) כאשר אין ביניהם ו' החיבור או מילת איחוי כמו "או" ("האיש היה ישר וצנוע, ידען ובקיא, חרוץ ומסור"), ביטוי מוסגר יופרד משאר המשפט בפסיקים ("ראובן, למשל, אדם נוח לבריות הוא"), תיאור או הרחבה של מילה או ביטוי במשפט יופרד בפסיקים ("המחבר מוביל את גיבורת ספרו, ילדה סקרנית ואמיצה, במסע דמיוני רב תמורות ומאורעות"), פסיק יבוא אחרי ביטוי העומד בראש משפט ומכוּון כלפי תוכן אמירה קודמת ("להפך, אמלא את בקשתך ברצון רב").

~ נקודתיים: לפני ציטוט או דיבור ישיר

(היו אומרים לי: "דברי עברית!"). יש הנוהגים להשתמש במקרים כאלה בפסיק במקום בנקודתיים, וגם זה בסדר.

~ מקף דובר: כאשר יש יותר מדובר אחד בכתובית, מקובל להפריד אותו מהדובר הקודם בעזרת מקף. לפני המקף יבוא הפיסוק של המשפט הקודם (לא יכול להיגמר בפסיק) ואחריו רווח ואז מקף הדובר. אחרי מקף דובר לא מדובל להשתמש ברווח, אלא לכתוב ישירות את דברי הדובר השני.

לדוגמה: מתי זה יקרה? -בקרוב, יקירי.

~ סימן קריאה: פחות מקובל בשימוש בכתוביות, רק במקרים שבהם יש צעקה חד משמעית או קריאה שאותה רוצים להעביר לצופה דרך הכתוביות.

~ מירכאות (יחידות או כפולות): בדיבור ישיר או ציטוט ("אדם מתקן עצמו מתקן עימו את העולם", אמר עגנון), בשימוש בשם של יצירה (ספר, מאמר, שיר, סרט וכדומה) או שם פרטי של מוסד (מפעל, אגודה וכדומה), ובייחוד כשהם מובאים בתוך משפט (בקולנוע "מוגרבי" בתל אביב הוקרן הסרט "השוטר אזולאי"), מילה הזקוקה להבלטה במשפט, בייחוד כשאינה משמשת במשמעותה הרגילה או בתפקידה הרגיל ("המילה 'כי' משמשת בארבע משמעויות"). כשיש ציטוט המתפרס על יותר מכתובית אחת, נהוג לסמן מירכאות פותחות בתחילת כל כתובית השייכת לציטוט ומירכאות סוגרות בסוף הכתובית האחרונה של הציטוט בלבד.

~ כתיב מלא: בכתוביות נהוג להשתמש בכתיב מלא תמיד, מהסיבה הפשוטה שהן אינן מנוקדות ולעיתים קשה לדעת באיזו מילה מדובר. גם כשכן ניתן לדעת בכתיב חסר באיזו מילה לא מנוקדת מדובר, לפי כללי הכתוביות יש להשתמש תמיד בכתיב מלא. דוגמאות: איפרד ולא אפרד, אימא ולא אמא, הכול ולא הכל, אירוע ולא ארוע, זיכרונות ולא זכרונות, תיהנה ולא תהנה, תוכנית ולא תכנית ועוד. יש לא מעט מילים שאם נכתוב אותן בכתיב חסר, יוכלו לטעות ולחשוב שזו מילה אחרת, למשל: איתה ולא אתה, אליי ולא אלי, שישים ולא ששים ועוד. אבל... לא להתבלבל! לא תמיד מוסיפים י"וד, לעיתים הכתיב המלא זהה לכתיב החסר. ממליצה לבדוק באתר האקדמיה ללשון את הנטיות, מתי יש להוסיף י"וד ומתי לא. דוגמאות: פתרון ולא פיתרון, פסקה ולא פיסקה, ממך ולא מימך, מכל ולא מיכל, בתו (הבת שלו) ולא ביתו, אזור ולא איזור, שרפה ולא שריפה.

אז לסיכום, *בבקשה* השתמשו בסימני פיסוק ובכתיב מלא בכתוביות, לעולם ברור וטוב יותר (: